אבטיח ואננס על החוף

תדמיינו לכם את המצב הבא: שמש, חוף הים, חם, ואתם יושבים על החול. לאחר מספר דקות חם לכם ואתם רעבים. מה עושים? אפשרות אחת היא לקום ולחפש את הקיוסק/פיצוציה הקרובה, אבל זה לא רעיון כל כך טוב כי אם הקיוסק יושב על החוף הוא בוודאי מפקיע מחירים ומוכר מוצרים באיכות נוראית. ואם הוא לא על החוף, אז זה רחוק מדי עבורנו. נשאר רק לחכות לנער שיגיע עם ארגז הארטיקים.

וכאן בדיוק אנחנו נעצרים וחושבים: למה בארץ מחלקים על החוף רק ארטיקים וקרטיבים? אין אפשרויות אחרות, יותר הגיוניות? אז מסתבר שדווקא ישנן כאלו ובתור דוגמא נתאר את המצב הקיים בדרום מזרח אסיה (לדוגמא בתאילנד) בו מציעים לך על החוף דברים אחרים לחלוטין. נתעלם לרגע מכל המאכלים המוזרים והבלתי אכילים ונתרכז בעגלת הזכוכית שמתקרבת אלינו לאיטה. כשהמוכר מגיע, הוא מצביע בחיוך על מרכולתו ואנו רואים שיפודי אבטיח ושיפודי אננס מחכים לנו, צמודים לגושי קרח צוננים, ורק מחכים לנו שניקח אותם ונאכל. ולמה לא? מה יותר הגיוני מלאכול פירות קרים על החוף, אין, אין עניין.

השאלה היא למה בישראל זה לא נהוג, אחרי הכל, מי לא היה מוכן לשלם עשרה שקלים בשביל רבע אבטיח קר על החוף? אז בתור צרכני תרבות כבדים, שנוהגים לייבא מנהגים שונים ולשלבם בתרבות הכלאיים הישראלית, כדאי לנו לנסות ולייבא, כמה שיותר מהר, את התרבות של מכירת אבטיחים צוננים על החוף, ואם אפשר אז גם אננס.