סביצ'ה מדרום אמריקה

אחד המאכלים הייחודיים של רצועת החוף הפאסיפי של דרום אמריקה ומקסיקו הוא הסביצ'ה (CEVICHE). הסביצ'ה עשוי מדג נא או פירות-ים המושרים או יותר נכון מבושלים במיץ לימון, פלפל חריף, בצל, ושאר מרכיבים המייחדים כל אזור ואזור. סביצ'ה של דג הוא הנפוץ (וגם הזול) ביותר, אך ניתן להכינו גם משרימפס (רבים אומרים שזה הסביצ'ה הטוב ביותר, אני באופן אישי אוהב פחות), מצדפות, מתמנון (הסוג המועדף עלי) ושאר פירות ים.

חוק לא כתוב ( או אמונה טפלה) אצל התושבים בפרו, הוא שאת הסביצ'ה לא אוכלים בערב. ההסבר הרציונלי היחיד שיכולתי למצוא לעניין היה כי בעבר, לפני שהיו מקררים, חזרו הדייגים מהדייג בשעות הבוקר המוקדמות ובחישוב הזמן שלקח לנשים לנקות את הדגים ולהכין את הסביצ'ה, כולל המתנה של כשעה עד שהדג יתבשל במיץ הלימון, היה האוכל מוכן לקראת הצהרים. בנוסף, דגים מתקלקלים מהר מאוד ללא מקררים. בכל מקרה, חבר פרואני שהחליט לצפצף על החוקים ואכל סביצ'ה בערב, למרות האזהרות, בילה את הלילה בחיפוש אחר מרגוע לבטנו הדואבת, בעוד אנחנו ישנו שנת ישרים לאחר עוד ארוחה של עוף עם אורז.

סביצ'ה ניתן למצוא באזורים אלה בכל מקום כמעט, החל מדוכני עגלות ברחובות מרכז העיר (בהם לא אכלנו בעיקר בשל חשש של היגיינה ואיכות הדג) ועד למסעדות יוקרה (שגם בהם לא אכלנו מפני שהיינו מוצ'ילרים חסכנים). חווית הסביצ'ה הטובה ביותר עברה עלי במסעדה ששמה 'לימון' באחת השכונות הסימפטיות של לימה, בירת פרו. כמו שלכל אחד בארץ יש את החומוסייה, או הפלאפל המועדפים עליו, כך 'לימון' היא הסביצ'ריה של חברותי בלימה, ושל רבים אחרים, אם לשפוט לפי כמות האנשים במקום. ב'לימון' אמנם מגישים רק סביצ'ה, אבל הוא מגיע בצורת שונות וכולן טעימות.

אנחנו הגענו בשלוש אחר הצהרים, כך שממש נשקנו לשעת הסגירה, אך בכל זאת המקום היה מלא עד אפס מקום. שלושה חללים לא קטנים, בכל אחד ארבעה עד שישה שולחנות עץ פשוטים שמסביבם ישבו וזללו סביצ'ה ושתו בירות, הרבה בירות. ברקע נשמע הרדיו, שהזכיר לי את "שירים ושערים", תהרגו אותי אם אני יודע למה, אולי בגלל ההמולה שנשמעה לי כמו בארץ. מאחר והגענו מאוחר, נגמר להם השרימפס, מה שאילץ אותנו לבחור בשני סוגי דג, צדפות ותמנון.

הסביצ'ה מגיע בצלחת גדולה ועמוקה כאשר בגירסה הפרואנית הדג או מה שזה לא יהיה מוצפים במיץ לימון, בצל סגול, הרבה פלפל חריף, וכוסברה!! (בגרסת הדג אפשר גם קוביות עגבנייה קצוצה קטן קטן). בדרך כלל מוגש הסביצ'ה עם תפוח אדמה מתוק (קמוטה או בטטה) וגרעיני תירס קלויים שטעמם כמו פופקורן אבל הם לא התפוצצו, וכן בקבוקי בירה לרוב. את המנות שלנו חיסלנו במהירות שיא, אבל כשביקשנו סיבוב שני הסבירו לנו שהמטבח סגור. מה שלא יהיה, זה היה הסביצ'ה הטוב ביותר שאכלתי, וסביצ'ה היה תת התמחות שלי בדרום אמריקה.

מלבד זאת, זהו מקום של המקומיים שתיירים לא מגיעים אליו והוא מעניק לך מהתרבות והאווירה שסביב המאכל המיוחד הזה. באותו רגע אהבתי את העם הפרואני והסביצ'ה שלו, יצירת אומנות קולינרית שההערכה אליה גוברת עוד יותר בשל פשטותה ועממיותה. לסיכום, תאכלו סביצ'ה, אבל לא בערב, ותיהנו מכל ביס חמצמץ חריף בטעם של ים. ההכנה פשוטה מאוד ומתכונים ניתן למצוא במקומות רבים ברשת.