מאפה-קפה-סיגריה

עכשיו, עם תחילת החורף, אני נזכרת בסתיו לונדוני אחד. לפני שלוש שנים הגעתי לבקר חברה טובה שנטשה אותנו לטובת התפוצות. מכיוון שהסתיו הלונדוני הוא החורף המקומי שלנו, נזכרתי ביום סגרירי במיוחד בו גררה אותי חברה לסניף סטרבאקס (למען השם) לאכול מאפים ולשתות קפה.

האף שלי החל להתעקם ונשאר מעוקם כשגילינו בפנים חבורה רועשת במיוחד של ילדים מכל המינים והסוגים וכשאותה חברה ידווחה לי שאי אפשר לעשן בפנים.

בעיני, שילוש כמעט קדוש הוא המאפה-קפה-סיגריה. נאלצנו לשבת בחוץ, לשתות את הקפה, לאכול את המאפה (דווקא היה לא רע, למרבה הפלא והאף המעוקם שלי), לעשן את הסיגריה ולהעמיד פנים שלא מפריע לנו לשבת בין הטיפות.

מאז עבר הרבה עשן במערכת שלי (וגם הרבה קופאין ומאפים) אבל העולם החליט שלא בא לו יותר על סיגריה אחרי האוכל. אז הנה, סוף סוף מצאתי יתרון של מדינתנו הקטנה על הבירות הגדולות בעולם.

תנו לי להתרווח, לקרוא עיתון בקפה השכונתי שלי, לשתות קפה טעים באמת, ולעשן – מוגנת מפגעי מזג האוויר.