ההתקפה האתנית

המטבח הישראלי היה מורכב מיום היווסדו מפיוז'ן אינסופי. עליה אחרי עליה הביאה איתה מטעמים ודרכי בישול זרות ומיוחדות לילידים ויצרה כור היתוך קולינרי. הפלאפל, כידוע, הוא בכלל בן כלאיים, ואני, באופן אישי, מכירה אמהות שמכינות גפילטע פיש חם וחריף. קצרה היריעה והכור עודנו מתרחב.

הרבה יתרונות נצברו לטובת המטבח הישראלי בזכות הגיוון אבל נדמה שבכל תקופה יש איזשהו טרנד שסוחף את עולם הבישול המקומי. עברנו באמריקה, ברוב ארצות אירופה, במזרח הרחוק של אהרוני, נפלנו שדודים בקסמי היפנים והנה, הופס, בעודנו עושים יוגה וטועמים קארי מלא ניחוחות נחתנו בבלקן.

נדמה שבעלי מסעדות כבר ממציאים לעצמם עכשיו איזשהו ייחוס עדתי-אקזוטי כדי למשוך לקוחות רעבים וכדי לזכות בתואר מקפיצי ישראל למחוז חדש. כולם רוצים, אחרי הכל, להיות מגדירי הטרנד הבא.

מה הלאה? ממיטב המטבח הצ'רקסי? השומרונים מבשלים? האם עוד נזכה לראות מסיבות בהן נשמע ממיטב המוזיקה הדרוזית לצד איזו פיתה וניגוב לבנה?

אולי כדאי לנוח לרגע בין ביס לביס ולהתמקד בפיתוח הדברים הקיימים. אולי לא כדאי לרוץ כל כך מהר אחרי טרנדים ולקחת עוד שנייה להעריך את הקיים, לפני שמוצאים עוד איזשהו אי נידח עם מטעמים ש"חבל לפספס".

אמנם, גם אני שמחה לטעום מזונות מזינים חדשים, אבל נדמה שלאחרונה הטרנדים הקולינרים שוברים את כל גבולות התרבות. עם כל אהבתי לקוסטריצה ולהופעות של "בום פם", איני יכולה שלא לעצור ולשאול לרגע – למה, בעצם? מה קורה כאן?

האם החיפוש הנואש אחרי אנטיתזה לעולם הקסטרואידי הובילה אותנו לזרועות הבלקן? והאם זה באמת מגניב כשבחורות עולות לרקוד על הבר לצלילי מוזיקה גרוזינית סוחפת? זה לא קצת מסוכן? מה אם יישפך האלכוהול של שאר הלוקחות התמימים?

ובכלל, האם מוזיקה גרוזינית/צוענית יכולה באמת להיות סוחפת?