חלום קליפורניה

לונג שוט - הוליווד הילס, המצלמה מתמקדת בוילה רחבת ידיים, אוסף המכוניות המפואר מנצנץ מרחוק, והשמש משתקפת במימיו הכחולים של קומפלקס הבריכות הענק. אוחז בכוס מרטיני מנוער (בכל זאת, עדיין בוקר) אני פותח את הדלת לצוות הצילום של MTV Cribs, שבא להציץ לתוך ביתו הנוצץ של הסופרסטאר התורן. בדיוק כשאני מוביל את צוות הצילום אל אולפן ההקלטות שבו רקחתי את הלהיט שהביא לי את המזומנים הגדולים - צלצול. לא, זו לא ג'יי-לו שמתקשרת להודות לי על ליל אמש, זה רק השעון המעורר שלי.

הכול נהיה מטושטש מסביבי ואני מוצא את עצמי שרוע במיטתי בדירה סטודנטיאלית ממוצעת בתל-אביב. עוד לפני שאני מצליח להבין איזה יום היום ולמה השעון צילצל, אני מזנק בקפיצה נחשונית שלא תבייש אפילו את גילי ארגוב (לפני הגמילה) אל עבר קופסת האדוויל הנצחית. שוב פעם החלום הזה אני מסנן בכעס בזמן שאני מנסה להבין לאן לעזאזל נעלמו 200 השקלים שהיו לי בארנק אתמול. וכך עם חמרמורת רצינית למדי אני מנסה להתחיל בשגרת יומי האפרפרה. מסתבר שעדיין לא רקחתי שום להיט, המכונית היחידה שמנצנצת היא מונית השירות המאובקת שתיקח אותי לעבודה והמים הכחולים הם לא מי הבריכה הענקית אלא רק המילוי של אותו כדור אדוויל מציל נפשות.

אני יודע מה אתם אומרים לעצמכם, אבל לא, וילת החלומות שרודפת אותי בשנתי היא לא סתם איזו פאטה מורגנה רחוקה, היא מציאותית לחלוטין והיא נמצאת בכיסם התפוח של כמה בעלי בארים שמנמנים וכמה עשרות ברמניות עם חיוך וחזה שופע. יכול להיות שטיפה הגזמתי אבל אלכוהול זה באמת סיפור יקר מאוד ונרטיב מרכזי בחיי. גם אם לא הייתי יכול לרכוש וילה, אם הייתי שם בצד כל שקל שמצא עצמו בתחתית הכוס, מכונית קומפקטית חדשה בטוח שכבר הייתה לי. אז בפעם הבאה שאתם עולים על הבר, שולפים את הכרטיס ומכריזים שהסיבוב הבא עליכם, תיזכרו את הוילה שהייתה יכולה להיות לי. הוילה שהיסודות שלה עשויים מוויסקי סינגל מאלט משובח, הקירות בה צבועים בגוון וודקה רדבול והתקרה מריחה מלאגר.