עוד על בירה

רומן לסקר מתחילת המאה העשרים, מבשלות הבירה המשיכו לגדול עוד ועוד. אמנות בישול הבירה הפכה למדע והמבשלות הגדולות למדו איך להאיץ ולהוזיל את תהליך ייצור הבירה. התחרות הפרועה שנולדה בענף גרמה לשינוי מהותי בתוצר. היצרנים הפסיקו לחשוב במונחי איכות. טעם? צבע? גוף מלא וטיפת מרירות? הכמויות העצומות והמהירות שבה הן נצרכו הובילו למצב שאמנם קנו הרבה בירות אבל הן כולן היו וריאציה על פחות או יותר אותו נוזל תפל. לפני קצת יותר משלושים שנה, אדם בשם פריץ מאייתאג הליט לנצל את הטמטום והתאגידתיות של המבשלות הגדולות והקים מבשלה משלו. מובן שהיא לא יכלה להתחרות במבשלות הגדולות, מצד שני – היא גם לא התכוונה לכך. המבשלה שלו היתה מבשלה קלאסית, בסגנון המבשלות המסורתיות האותנטיות של פעם. גם כמות התוצרת שלו היתה קטה בהרבה. מאייתאג המציא את המילה מיקרו-מבשלה (microbrewery), כשהרעיון נוא ליצור מבשלת-בוטיק קטנה עם טעם ייחודי שתפנה לקהל לקוחות מסוים שאוהב בירה מסוג מסוים. דומה מאוד לטרנד כרמי הבוטיק שהחלו לצוץ בקליפורניה, ובעיקר בסונומה, בערך באותה תקופה. ואכן, המילה הפכה לבאזוורד בענף וכיום אפשר למצוא מבשלות קלאסיות קטנות שמייצרות בירה ייחודית בכמויות לא גדולות, כמעט בכל מקום. כיום, היצע הבירות הוא כל כך גדול, עד שאין כמעט דרך לנסות את כולן (האמת היא שיש. אחד הטורים הבאים יתייחס לטיפול בהנגאוברים, כך שכדאי לדחות את הניסוי הזה עד אז). בשוק קיימות כיום בירות בהירות וכהות, בירות פילזנר, לאגר, אייל וסטאוט, בירות מתובלות ובירות בטעמים, בירות בצבע צהוב, חום, שחור, אדום וכל מה שביניהם. ישראל אמנם לא זוכה לביקור של כל סוגי הבירה האפשריים, אבל לאט לאט זה מתחיל להשתנות, ועם ההיצע הקיים לא תהיה לאף אחד לגבש לעצמו את הטעם שלו. תיכנסו לאיזה פאב טוב ותזמינו גינס מהחבית. ולא, אני לא מתכוון לרמוז לכלום. זה סתם שם שעלה לי בראש. [email protected]