שובו של הערק

אשר וטורי אם יש משהו אליו אפשר להתגעגע בלבנון, לאחר הנסיגה, הוא העארק הזאחלווי. מדובר במשקה חריף מקומי, הנרקח לעיתים קרובות בכפרים של הרי השוף. התוצאה: משקה מתוק, חריף. מגרגרים מעט בגרון, ולוגמים לאט לאט. לעארק הזאחלווי היסטוריה משלו. תחילתה לפי האגדות הערביות בסולטן של אמירות בוכרה, שחיפש דרך לעשות שימוש כלכלי בצמח האנאיס המצוי בשפע בחלק זה של יבשת אסיה. התוצאה, משקה מסורתי, מפולפל. סוגים אחרים של עארק, נרקחו במהלך השנים גם בארצות ים תיכוניות נוספות, ואלו הם: אוזו- העארק היווני, המעורר אסוציאציות של טברנה משתוללת, צלילי בזוקי, וצלחות חרס מתנפצות לרגלי הרוקדים. מה שנקרא, אוזו טוב ישמח לבב אנוש. האוזו עשוי מתאנים בשלות, ונחשב לחזק במיוחד. אחיה: העארק המרוקאי, עשוי מאנאיס. את המאחיה המרוקאית, קשה למצוא בבקבוקי זכוכית רגילים בשווקי רבאט או קזבלנקה, אלא בתוך כלי זכוכית מעוצבים, מיוחדים למאחיה, בבתים מסורתיים של יהודים. בקהילה היהודית במרוקו, נוהגים לספר שהייצור הביתי של המאחיה, נועד להתגבר על הבעיה של האיסור במכירת משקאות חריפים במדינה המוסלמית. העארק הישראלי: בארץ מייצרות את העארק חברה אחת או שתיים. הביקוש, לדברי היצרנים, קבוע, ואינו משתנה במשך השנים. זו הסיבה שלא נוספו יצרנים נוספים, ואילו היצרנים הותיקים שורדים עם אותה צורת בקבוק, אותה תווית, מזה עשרות שנים. את העארק קשה למצוא בבארים נחשבים. יש לו משום מה קונוטציות של מובטל לא מגולח בקפה השכונתי של עיירת פיתוח שכוחת אל. אבל הסבתא המרוקאית שלי, נוהגת לומר שאין כמו העארק לטיפול בכאבי בטן. פשוט מושחים על הבטן הכואבת, עד שהיא מתחממת, מה שעוזר להקלת הכאב. ככה זה עם תרופות סבתא. לפעמים זה עוזר, ולפעמים לא.